נושא שו"ת: תפילה

בס"ד ח"י באייר זמן קוממיותנו ושיבתנו לציון ה'תשפ"ג

דברי הבן איש חי מקורם בדברי רבנו חיים ויטאל בשער הכוונות הוא עומד על ההבדל בין זכירה שמשמעותה רוחנית וכתיבה שהיא מכוונת לכתיבה חומרית כשם שהכתיבה נעשית מדיו וכתב לכן הכוונה כי נזכר לחיים נהיה כלולים בין הצדיקים שהם הכלולים בחיים האמתיים כדברי חז"ל שצדיקים נקראים חיים גם במיתתם ברכות ( פרק ג') והם השייכים למושג החיים על פי הגמ' בר"ה ( ט"ז ע"ב) שמבארת את הפסוק ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו שהמילים חיים רומזים לצדיקים וכן כתב הרמח"ל במאמר החכמה בענין של ספר החיים הוא להתכלל עם הצדיקים ומתוך קביעה זו עם הצדיקים נקראים גם עניני הגוף בעולם הזה כי יש צדיקים הצריכים ייסורים בעולם הזה בגלל צדקתם וייתכן שגם ימותו חלילה מחיי העולם הזה בזכות הכללתם הנצחית עם הצדיקים. ובזה מותאמים הדברים עם דברי רבנו יוסף ג'יקטיליא בשערי אורה אמנם התוספת "כותבנו בספר חיים" באה לבקש גם על חיי העולם הזה שלא תגרום סיבת הזכירה לחיים את המיתה חלילה בעולם הזה (כפי שהבין הרמח"ל שם) אלא תהיה הכתיבה גם בחיי העולם הזה לחיים ולא למות, לברכה ולא לקללה. ולפי זה מתאים הפירוש גם לדברי רבנו בחיי שתכלית הבקשה השלמות כוללת גם את תיקון חיי העולם הזה.

אם אתם מונים ציבור (לפחות עשר משפחות) ויש לכם הנהגה תורנית של אחד מכם הראוי לכך – כדאי להקים מניין עצמאי תוך כדי שמירת הכבוד והיחס הראוי למניינים האחרים.

אך אם אינכם מונים ציבור בפני עצמו לא ראוי להקים מניין עצמאי בדוחק, הן מסיבה הלכתית שעליכם להיגרר אחרי הרוב והן חינוכית שלא להזיק לילדכם שלא יבינו מה טעם החלוקה ויכולים להגיע או לגאוה או למחלוקת והריווח יצא בהפסד.

ואם אתם רוצים לשמר את מנהגיכם עד שיהיה ציבור אפשר לסדר פגישות בשבתות וחגים בהם תחזקו את המנהגים ואת הנעימות ובהם אפשר גם ללמד את התפילות הנהוגות בעדתכם כדי שלא ישכחו. והשלו' והאמת אהבו.

לענ"ד נראה שהתפילה בציבור קודמת כיוון שהיא כוללת את כל כלל ישראל הלומדים ושאינם לומדים, וכל דבר שהוא כולל קודם למעלה פרטית מיוחדת. עיקר הזהירות באותם תחומים שיכולים לגרום מכשולים שקשה לחזור ולתקנם. הכוונה לשמירת כשרות כדי שלא להטריף את הכלים ולא לפגוע בקדושת הגוף. שמירת השבת שהיא אות בין ה' לבין ישראל והיא הלב של התורה כולה. וכמובן בחיי המשפחה שמירת טהרה וצניעות הן מדאגה לדור הבא שיזכה לבוא לעולם בטהרה ברגל ימין והן מסיבת שמירת קדושת גופכם כמו בשמירת אוכל כשר. במצוות עשה כדאי לשמור על תפילה בשבת בציבור וכן על שמיעת שיעורי תורה, הן לאיש והן לאשה שכאן נמצא הגרעין לעלות ממדרגה למדרגה כל החיים.

בית כנסת ובית מדרש הם קדושים ואין לדבר שם דברי חול. והשיחה בפלאפון גרועה עוד יותר כי יש בה גם קלות ראש וזלזול בקדושה.

בשאר ברכות הראיה אין מניעה. לענ"ד נראה שהתפילה בציבור קודמת כיוון שהיא כוללת את כל כלל ישראל הלומדים ושאינם לומדים, וכל דבר שהוא כולל קודם למעלה פרטית מיוחדת.

אפשר לצאת גם אם התפלל מנחה שהרי הסעודות אינן תלויות מעצם הדין בתפילות. כמו מי שמאיזו סיבה לא אכל בליל שבת יכול להשלים את הסעודות ביום. אבל, יותר שלם להסמיך כל סעודה לתפילה המתאימה לה, וכך נראה מדברי המקובלים.

עדיף לברך עם הציבור כמאמר חז"ל כי גדול כח רבים העושים את המצוה מכח היחיד. אבל אין בזה איסור פרישה מן הציבור רק מעלה חשובה לברך על מצוה ברוב עם הדרת מלך. ראשית להעריך את בעלה על הדרך הקשה שהצליח לעבור ולהראות לו את הערכתכם. שנית, יש לכוונו לקשר עם רב בעל ניסיון בתחום זה שיוכל ללוותו לאורך דרכם החדשה כזוג שמצד אחד בנים להורים דתיים ומצד שני בנים להורים רחוקים.

נראה לומר כי ההבדל בין אב הרחמים לאב הרחמן יתבאר כך: "רחמן" הוא תואר שמזכיר כי הקב"ה רחמן, אמנם "אב הרחמים" הוא שם עצם של כל הרחמים האפשריים בעולם וגדולת ד' היא מעל מכל הרחמים שפע אין סוף של חסד וברכה שכל הרחמים הם רק בבחינת רחמים ממנו ויכולת להזכיר שבח זה הוא רק בתפילת מוסף שבה זכינו להמליך את ד' בעשרה מלכויות ואז ראוי להזכירו בגדולת מלכותו שהיא למעלה לכל שכל והשגה ורק ידענו כי כל טוב בעולם הוא ממנו. ואם חל ר"ה בשבת מזכירים תואר זה של "אב הרחמים" גם במנחה וכן בשבת תשובה כיוןן ששעת מנחה בשבת היא שעת התגלות הרצון הגדול הנקרא "רעווא דרעווין" שהוא למעלה מכל תואר וביטוי, והוא ראוי לכינויאב הרחמים שהוא גבורה בהרבה מהכינוי אב הרחמן.

מדברי חז"ל שלימדונו כי כל קול תרועה יש לכוללה בין פשוטה לפניה לפשוטה אחריה (תקיעה) אנו לומדים שהתרועה רומזת למדת הדין שלשם הגנה מתקיפותה הגדולה אנו מקיפים אותה במידת החסד כי התרועה רומזת למלחמה כנאמר ביריחו "ויריעו העם תרועה גדולה ותיפול החומה תחתיה" ונאמר על מפלת גוג ומגוג " תרועם בשבט ברזל ככלי יוצר תנפצם "( תהילים ב') לעומתה התקיעה מכוונת על הריכוז והכינוס הן של חכמי ישראל והן של בית ישראל כולם  כנאמר בפרשת בהעלותך "ואם באחת יתקע ונועדו אליך הנשיאים… ותקעו בהם ונועדו אליך כל העדה פתח אוהל מועד" ידוע כי ר"ה הוא יום המשפט שבו "מלך יושב על כסא דין מזרה בעיניו כל רע" (משלי כ',ח') אך הוא גם יום של חסד ויצירה שבו נוצר אדם הראשון, הוא וחוה בו נפקדו שרה רחל וחנה, פקידה זו כולה חסד כדברי הכתוב על הבריאה כולה "עולם חסד יבנה" ומאמר חז"ל תורה תחילתה גמ"ח וביום זה ישנו חסד מיוחד על ישראל הן בהופעת החסד עליהם מבחינת עולם הזה בבחינת האומה בחייה וזה רמוז בענין פקידת שרה ללדת את יצחק, והן עניני בפקידת כלל האומה בחיי העולם הזה זו פקידתה של רחל שנקראת בפי חז"ל עלמא דאתגליא כלומר בנינם של ישראל בחיי העולם הזה כמות שהם והן בהופעת מלכותם שהיא מציגה את מלכות ד' בארץ וזהוא ענין פקידת חנה. שנאמר ויתן עוז למלכו, שזהוא תפקידו של שמואל להקים מלכות ישראל. על כן כל הספר העוסק במלוכת ישראל הן הזמנית והן המתוקנת שהיא פתחה של המלכות בעבר וממנה תצא מלכות העתיד-מלכות בית דוד לכן הספר נקרא על שמו של שמואל. כל זה שייך לתרועה הרומזת למלכות ולמלחמה כי ידוע שמלכות ישראל מתגלת ע"י מלחמה כמו שכתב הרמב"ם הלכות מלכים ומלחמותיהם, כנאמר בעמוס " וְהִצַּתִּי אֵשׁ בְּחוֹמַת רַבָּה וְאָכְלָה אַרְמְנוֹתֶיהָ בִּתְרוּעָה בְּיוֹם מִלחמה, ועל מלכות מואב נאמר "ומת בשאון מואב בקול שופר (עמוס א' ב').

לפי זה יוצא שהתרועה יש בה בחינה של פחד והיא המכוונת כנגד יצחק שעבודתו את ה' היתה כולה ביראה כנאמר על יעקב וישבע בפחד אביו יצחק, וזהוא מכוון לגאולה העתידה שכשמדברים עליה בעקבתא דמשיחא נזכרים מוראות הדין שממנו חששו האמוראים. התקיעה נבחנת בשתי בחינות פשוטה לפניה מובנת על השורש אברהם אבינו ע"ה צור ממנו חוצבנו ובכח חסד הגדול הוא עוצר את מידת הפחד מלאיים להתפשט יתר על המידה וזהו הרמז שאברהם עוקד את יצחק.

התקיעה האחרונה שגם בה יש חסד ורחמים שאוחזת את יצחק מהצד השני והיא  מכוונת על יעקב אבינו שהוא המכנס את שבטי ישראל "האספו ואגידה לכם" בכוחו של יעקב הופכת מידת הדין לברכה גדולה כפי שראינו שקיבל יצחק מיעקב את ברכתו  גם מטל השמים וגם משמני הארץ והוא המעביר את ברכת אברהם דרך יצחק להמון בית ישראל נאמר בדברי יצחק "ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אחריך לרשתך את ארץ …" אמר ירושה ממשית בארץ והתרועה ישנם ב' בחינות א, קשה ואחת רפה הקשה היא התרועה הנרמזת בפחד יצחק והרפה והרכה היא הרמוזה בשברים שרומזים על מלכות דוד שגם בה יש  מלחמות אך מתוך התקשרותה על חסדי ד' היא מביאה ניצחונות כפתיחות פרקי התהילים "למנצח מזמור לדוד" ומלכות בית דוד היא הכוללת את כל השורשים של אברהם יצחק ויעקב בגזע אחד אדיר וחזק אילן פורח אשר בצילו יחסו כל עמי העולם, כפי הנראה מבקשת מואב ממלכי ישראל (ישעיה טז) הביאי עצה… שיתי כליל צילך סתרי נדחים… כי אפס המץ כלה שוד והוכן בחסד כסא וישב עליו באמת באוהל דוד שופט ודורש משפט ומהיר צדק". על כן יש ג' בחינות בתקיעות בחינת א' הכוללת ומתקנת מראש ועד סוף את כל כללות ישראל עד מלכות המשיח שייגלה במהרה בימינו והיא התשר"ת שבתוכה תקיעה לפניה ותקיעה אחריה ושברים ותרועה בתוכה .. התש"ת מתקנת את בחינת המלכות ללא ירידה עד עומק התיקון של הפרטים כפי שנרמז בתשר"ת כי בגאולה העתידה השלמה יהיו גם הפרטים יונקים את קדושתה מקדושת דוד המלך כאמור בזכריה " והיה הנכשל בהם כדוד  ובית דוד כאלוקים כמלאך ד' ( פרק י"ב) .

על פי זה התש"ת רומז לענין המלכות בטרם נשלמו היחידים, והתר"ת רומז להשתלמות היחידים אחרי הופעת אורה של מלכות ישראל, מאה הקולות שאנו שומעים ביום זה בין התקיעות דמיושב והמוסף מכוונים למאה ברכות שתיקן דוד המלך בשעתו ועל ידם עצר את המגפה שלא תפגע ביחידי בית ישראל ואנו מכוונים למאה קולות על התחייה השלמה של האומה כולה ועל חיי כל יחיד ממנה שישתלם בתוכה ולא יפול צרור לארץ ולא ידח ממנו נדח ויגדל שם ד' מעל ישראל מרכבת הכללות והקדושה בעולמות כולם אכי"ר.

נוסח הספרדים קשור עם מה שסידרו המקובלים, אבל אין בזה הבדל עקרוני. ההבדל במשמעות הוא שברכנו מכוון שהברכה תהיה עלינו ולכן גם תתברך השנה. ובברך עלינו עיקר הברכה מכוון לשנה שהיא תתברך וממילא זה יהיה גם לטובתנו.